ברוכים הבאים

כנסו, כנסו, יש מקום לכולם. הגעתם אל הבלוג שלי, שהוא בעצם הבית הווירטואלי הפרטי שלי, יש בו כורסא נוחה לכל מי שיבחר להתרווח וליהנות, מבטיחה כיבודים לרוב, מסוגים שונים ומגוונים שיוגשו לכם באהבה.

המשך...

בבקשה, רק לא פטריה

לכבוד יום הולדתו ה- 110 של  אנטואן דה סנט-אכזיפרי, מחבר הספר "הנסיך הקטן", קבלו משפט אחד חכם למחשבה, דבריו של הנסיך הקטן מתוך הספר הקסום:

"אני מכיר כוכב שגר בו אדון סמוק אחד. מימיו לא הריח פרח. מימיו לא הסתכל בכוכב. מימיו לא אהב מישהו. מימיו לא עשה כלום חוץ מחשבונות. וכל היום הוא אומר שוב ושוב: 'אני איש רציני! אני איש רציני!' ומתנפח מגאווה. אבל זה לא איש, זו פטריה!"

קחו את זה לתשומת לבכם והזהרו לא להפוך לפטריות :-)

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

לא בעיה, כן בעיה

הנה נקודה למחשבה:

לא בעיה להתחכם על חשבון מישהו.
לא בעיה לרדת על כל אחד.
לא בעיה לצחוק על…
כן בעיה להכין שולחן לשבת, לכתוב שיר, להוציא לפועל אהבה, לנתח מחשבה, להוריד גשם.

(מתוך: עוד לא שבת/שלמה ארצי)

כל כך קל להעביר ביקורת על אנשים אחרים, לא לקבל את השונה, לשנוא. להרבה מאיתנו זה מרגיש כאילו טבעי אבל האמת היא שזה לא טבעי כלל, כי הטבע שלנו זו אהבה. בבסיס העמוק שלנו, ההכי בסיסי שלנו, אנחנו טובים, יש בנו אהבה, בכל אחד ואחת מאיתנו, ולמרות זאת, עדיין להרבה מאוד אנשים קל יותר לשנוא מאשר לאהוב.

תראו את השכנים שלנו סביב, תראו אותנו, כמדינה, תסתכלו על עצמכם, התבוננו פנימה לתוך ליבכם, האם הוא פתוח לאהבה? תארו לעצמכם מה היה קורה בעולם, אם הלבבות של כולם היו פתוחים לאהבה במקום להיות סגורים ולהפיץ שנאה.

"לא בעיה להתחכם על חשבון מישהו, לא בעיה לרדת על כל אחד, לא בעיה לצחוק על…" ואני חושבת שזו כן בעיה, הבעיה מתחילה כשאנחנו מבינים שכל מה שאנחנו עושים כלפי חוץ, בעצם מופנה כלפי עצמנו. האנשים סביב הם רק מראות, דרכם אנחנו רואים את ההשתקפות שלנו. האם אתם אוהבים את מה שאתם רואים?

עצרו רגע וחישבו, כמה אתם מבקרים את עצמכם? כמה אתם מקבלים את עצמכם ככה כמו שאתם? ואיך החיים היו נראים אחרת אם היינו מקבלים את האהבה שבתוכנו ופותחים את הלב כדי שכולם יראו אותה.

ואז… אז לא היתה לנו בעיה להכין שולחן שבת, לא היתה בעיה לכתוב שיר, לא היתה בעיה להוציא לפועל אהבה, לנתח מחשבה ואפילו להוריד גשם.

אז מה יותר בעייתי עבורכם? להתחכם על חשבון מישהו או להוציא לפועל אהבה?

.

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

עושים שמח

מספר חברים שיזמו והוציאו לפועל אקט של שמחה. קיבצו יחד כשמונים אנשים, בקניון אחד במרכז תל אביב וצילמו קליפ מוסיקה שמחה ומדבקת, והכל בטייק אחד של צילום! שמח, משמח ונותן השראה.

שימו ווליום וליחצו פליי ו… אחר כך תספרו על החיוך שנשאר לכם אחרי.

תהנו!

 

מומלץ לצפות בתחילת כל יום, בכל פעם שקצת עצוב ו… כשמחפשים מקור להשראה :-)

.

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

למה לי לקחת ללב?

"אני כמו ספוג" היא אמרה לי, "כל דבר שאומרים לי נכנס ישר פנימה, ללב. סופגת הכל, מרגישה שנהיה לי כבד, שקשה לי לנשום ו… אני נעלבת. כל הזמן נעלבת". הבנתי בדיוק על מה היא מדברת, לאחרונה אני פוגשת עוד ועוד אנשים 'ספוגים' כאלו, שלוקחים ללב בעיקר דברים שאינם קשורים אליהם באמת (גם אם  זה מרגיש ככה לפעמים).

מי שקרא את ארבע ההסכמות, מכיר בוודאי את ההסכם השני: אל תקחו שום דבר באופן אישי! זה נשמע קצת אמורפי, נכון? אבל האמת היא שאם תחשבו על זה שוב, זו המתנה הכי גדולה שתוכלו לתת לעצמכם. הרי לא הדברים שאומרים, הם שפוגעים בנו, אלא העובדה שהם נוגעים בפצעים שכבר קיימים בתוכנו, בנקודות הכי כואבות שלנו עם עצמנו. זה מה שפוגע.

ברגע שאנחנו לוקחים דברים באופן אישי, אנו סופגים לתוכנו סוג של רעל, כי הוא נכנס אלינו פנימה ומפריע למנוחתנו. הוא מטריד, ואנחנו הופכים להיות עסוקים בלהעלב, בלכעוס, בלרחם על עצמנו, במקום לפנות מקום לדברים חדשים שבוודאי נמצאים שם בתוכנו וזקוקים לתשומת לב.

תמיד כדאי לקחת בחשבון שאנשים אומרים דברים שתואמים את תפיסת עולמם, לכל אחד מאיתנו יש מערכת חוקים משלו, מה מותר, מה אסור, מה יפה, מה לא ואנחנו מדברים מתוך תפיסת עולמנו, שלרוב שונה לחלוטין מתפיסת העולם של אחרים.

אם נבין שאנשים מסתכלים על העולם בעיניים שונות משלנו, נבין שדברים שנאמרים קשורים אליהם באופן אישי, הרבה יותר מאשר הם קשורים אלינו. למשל אם מישהו בא ואומר לי: "השמנת נורא!" אני מחייכת לעצמי ויודעת שזה משהו שנוגע בנקודות הכואבות שלו ולא שלי, זה לא מעליב אותי. במקום להעלב, אני בוחרת לא לקחת ללב ומבינה שהוא עסוק בעצמו ולא בי באמת, אני כנראה משקפת לו נקודה כואבת שלו.

אתם לעולם לא אחראים על דברים שאחרים עושים או אומרים, גם אם לפעמים נדמה שזה מכוון ישירות אליכם. אי אפשר לדעת עם איזה מטען הגיעו אליכם הדברים, אם זה שאמר לכם אותם, בדיוק חזר מריב עם הבוס, או שמישהו עיצבן אותו בכביש או שהוא פשוט לא ישן טוב בלילה, והכל יוצא החוצה בדרך שנראית לגיטימית, אבל היא לא. זה לא שלכם. זה שלו!

ברגע שנדע לעשות את ההפרדה הזו, נצליח לא לקחת ללב דברים מיותרים ונבין ששום דבר ואף אחד לא יוכל לפגוע בנו, ואז.. נוכל לפתוח את הלב בלי חשש ולהתחבר לאהבה.

אריק איינשטיין ושלום חנוך, היטיבו להסביר את כל זה במילים פשוטות ובשיר קסום, שאפשר לסכם אותו במשפט: תן לעצמך לסלוח, פשוט לאהוב.

למה לי לקחת ללב?
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.

למה לי לקחת ללב?
יש לי הרבה לאהוב מראש,
יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח
.

תן לצעוק, תן ללמוד,
תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לחיות ותן לטעות
תן לעצמך לסלוח.
פשוט לאהוב.

זה מה שרציתי לכתוב -
לך עם זה לאט,
ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה.

 

אז מה בחרתם לקחת ללב היום ולמה? האם יכולתם לבחור אחרת?

 

 

קשה לכם לא לקחת כל דבר באופן אישי? אשמח לעזור :-)

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

מספיק לקטר. אוף!

עם יד על הלב, כמה פעמים קיטרתם היום? עצרו רגע וחישבו, מה גרם לכם להתלונן היום? מי עיצבן אתכם? והאם שוב התלוננתם על מה שהתלוננתם אתמול? ושלשום? ושבוע שעבר? 

תחשבו רגע, כמה זמן ביזבזתם על קיטורים היום? מה בעצם יוצא לנו מזה שאנחנו מקטרים? אז נכון, יש את הקטע הזה של שיחרור קיטור, אבל זו אשליה. שחרור הקיטור הוא רגעי, ואחר כך הכל שוב חוזר ואפילו בעוצמות גדולות יותר, וגורם לנו לקטר עוד ועוד. 

יש אנשים שלא שמים לב שהם מקטרים, זה פשוט חלק מההתנהלות שלהם. מכירים את האנשים האלו שתמיד מוצאים על מה לקטר, לא משנה מה? היתה לי פעם חברה שבכל מקום בו היינו יושבות, היא תמיד התלוננה. פעם הקפה לא היה חם מדי, פעם הספגטי לא היה טרי, פעם הקינוח לא היה מוצלח, פעם המלצרית לא חייכה. תמיד היה משהו. אז זה בסדר להתלונן אם לא מקבלים את מה שמזמינים, אבל.. מספיק לומר לאחד המלצרים ולסמוך עליהם שיתנו את השירות, במקום לבזבז כמעט ערב שלם על איך הם מעזים להגיש ספגטי לא טרי? או דיון שלם על איך זה צריך להיות. מיותר. במקום זה, פשוט תבקשו ותשנו, זה הכל. אין צורך לקטר. תחסכו באנרגיה, נתבו את אותה האנרגיה למקומות טובים יותר, חיוביים. 

ככל שאנחנו שמים יותר תשומת לב על משהו, הוא רק גדל ומתעצם, מומלץ להעביר את הפוקוס לדברים אחרים, ואז תראו איך מה שהציק קודם, יהיה פחות רלוונטי. 

אז מה עושים? מפסיקים לקטר. מ-עכ-שיו!

איך עושים את זה? קודם כל שמים לב לדברים שיוצאים לנו מהפה, למחשבות שלנו. ומה עושים במקום לקטר? בוחרים לחשוב חיובי, לוקחים אחריות ומשנים. מאוד פשוט, הרבה יותר ממה שזה נדמה. אתם לא מסופקים? לא מאושרים? לא מצליחים? לא מוצאים שלווה? אל תאשימו אף אחד, אין שום אדם שאחראי על החיים שלכם חוץ מכם. לא ההורים, לא הבוס, לא המצב הכללי במשק, אף אחד. רק אתם. אז במקום להאשים, קחו אחריות מלאה לנסיבות של החיים שלכם. 

האם יש משהו בחיים שלכם שאתם מתלוננים עליו כל הזמן? כל יום מחדש? הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.

מישהו עושה לכם את אותו הדבר שוב ושוב וזה מעצבן אתכם? תגידו לו!

קשה לכם עם משהו? אם הוא מספיק חשוב, נסו להתמודד, אם לא, שחררו.

מישהו הרגיז אתכם? תבדקו אם הוא באמת בעל משמעות, האם הוא באמת שווה את האנרגיה ותשומת הלב שלכם. אם לא, פשוט שחררו, אל תתנו לו מקום בחיים שלכם. 

זה לא אומר שאסור להתלונן, מותר. רק שימו לב מתי התלונה שלכם הופכת לקיטור אינסופי.

אל תבזבזו זמן על קיטורים, הם ישאירו אתכם במקום ולא יאפשרו לכם להתקדם. הם יגרמו לסביבה שלכם לחבב אתכם פחות, הם יגרמו לאנרגיה סביבכם להזדהם. וכל זה בשביל מה? בחרו באופן נבון את המחשבות שלכם, בחרו את הגישה לפיה תרצו לחיות את חייכם. שימו את הפוקוס על החיובי במקום על שלילי, או כמו שרובין שארמה אומר: "הפסיקו להתלונן והתחילו לחיות" ותראו איך איכות החיים שלכם משתפרת בצורה משמעותית. נסו. מומלץ.

 

מנסים לשנות ולא מצליחים לבד? אשמח לעזור :-)

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

הביאו את היום!

כמה דברים ממתינים כרגע אצלכם ברשימת החלומות שלכם? או ברשימת ה- To Do למען עצמכם? האם הם ממתינים שם הרבה זמן? מחכים בשקט עד שתסיימו את הפרויקט ההוא, עד שתעברו דירה, עד שתחליפו עבודה, תתאהבו, תצאו לחופש, תהיו עשירים… "עד ש…" יש בהמונים, תמיד תמיד אפשר למצוא "עד ש…" אחד שיסגור לנו את הפינה, שימלא את החלל הזה שנפער מדי פעם כדי לתת לנו הזדמנות להגשים, ליצור, לעבור, ואז משהו בנו נבהל ומוצא "עד ש.." אחד שיהיה מספיק הגיוני וברור, ויתן לנו את התשובה לשאלה 'למה לא עכשיו?' 

יענקל'ה רוטבליט כתב את זה יפה, בשיר לשלום "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!" הרי הכי קל להגיד, יבוא יום ואעשה את זה ואת זה ואת  זה, אבל לא עכשיו. כי עכשיו יש לי כל כך הרבה דברים, הרבה יותר חשובים (אולי) יותר דחופים (אולי). שימו לב לתירוצים שלכם, שימו לב למשוכות שאתם מציבים לעצמכם בדרך להגשמה של משהו שאתם מאוד רוצים.

האם הן גבוהות, המשוכות? האם הן באמת חשובות עד כדי כך שתציבו אותן באמצע הדרך שלכם כדי לעכב אתכם ממה שחשוב לכם? תשאלו את עצמכם, מה מפחיד כל כך בלהגיע לקו הסיום? להגשים. להביא את היום. יכול להיות שאתם לא רוצים מספיק?

יש תופעה מאוד שכיחה שנקראת פחד מהצלחה, יש בנו איזשהו מנגנון שלפעמים מונע מאיתנו להביא את הטוב לתוך חיינו, את השמחה, את הדברים להם אנחנו ראוים באמת. למה? כל אחד וסיבותיו וזה כלל לא משנה למה, מה שמשנה הוא להבין את זה ולנסות לשנות, אפילו בקצת.

בינינו, זה ממש לא תלוי בעבודה, בסביבה, במה שקורה מסביב, זה תלוי רק בנו. בהחלטה שלנו. ברצון שלנו. בתשוקה שלנו להגיע למקום טוב יותר. זהו.

או כמו שחוזה המדינה אמר "אם תרצו אין זו אגדה" כל מה שעליכם לעשות זה לרצות, באמת באמת לרצות, ברגע שזה יקרה, כל השאר יסתדר מעצמו. יהיה הרבה יותר קל לעבור את המשוכות ולהפסיק לתרץ תירוצים.

אז מה אתם רוצים?

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

מי אתה באמת?

לא מעניין אותי מה אתה עושה למחייתך. אני רוצה לדעת למה אתה משתוקק עד כדי כאב, והאם אתה מעז לחלום שפוגש הנך בתשוקת לבך. 

לא מעניין אותי בן כמה אתה. אני רוצה לדעת האם אתה מוכן להסתכן להשתטות למען האהבה, למען החלומות שלך, ולמען הרפתקת החיים.

לא מעניין אותי מה הצבע, העדה והמין שלך. אני רוצה לדעת האם נגעת במרכז צערך. האם נפתחת על ידי החיים, או האם הפכת כמוש וסגור מפחד מפני כאב נוסף. אני רוצה לדעת אם אתה יכול לשבת לצד הכאב, שלי או שלך, מבלי להסתירו, לטשטשו או לתקנו. אני רוצה לדעת אם אתה יכול להיות עם שמחה, שלי או שלך. אם אתה יכול לרקוד בפראות ולהניח לאקסטזה למלא אותך עד קצות האצבעות מבלי להזהיר אותנו להיות זהירים, מציאותיים, או לזכור את מגבלות בן האדם.

לא מעניין אותי אם הסיפור שאתה מספר הוא אמת. אני רוצה לדעת אם אתה יכול לאכזב אחר כדי להיות נאמן לעצמך, אם אתה יכול לשאת את האשמת הבגידה ולא לבגוד בעצמך. אני רוצה לדעת אם אתה יכול להיות נאמן ויותר מכך נותן אמון. אני רוצה לדעת אם אתה יכול לראות יופי גם כשזה לא יפה בכל יום, ואם אתה יכול למצוא את מקורך מנוכחות האהבה. אני רוצה לדעת אם אתה יכול לחיות עם כשלון, שלך או שלי, ועדיין לעמוד על שפת אגם ולצעוק אל הירח המלא: "כן!"

לא מעניין אותי היכן אתה גר וכמה כסף יש לך. אני רוצה לדעת אם אתה יכול לקום לאחר לילה של אבל וייאוש, עייף ודואב עד לשד עצמותיך ולעשות את שיש לעשות למען הילדים. לא מעניין אותי מי אתה, ואיך הגעת לכאן. אני רוצה לדעת אם אתה יכול לעמוד עמי במרכז האש ולא לסגת.

לא מעניין אותי היכן או מה או עם מי למדת. אני רוצה לדעת מה מזין אותך מבפנים כשכל השאר נעלם. אני רוצה לדעת אם אתה יכול להיות לבד עם עצמך, והאם אתה באמת אוהב את חברתך גם ברגעים הריקים.

(Oriah Mountain Dreamer – זקן שבט אינדיאני)

הרבה יותר מדי פעמים אנחנו מגדירים את עצמנו בהתאם להגדרות חיצוניות סביבתיות, חברתיות. עפ"י העבודה שלנו, עפ"י התארים שרכשנו מלימודים שונים, עפ"י מה שהחברה מגדירה את לנו את עצמנו, הגיל שלנו, המצב המשפחתי שלנו, התפקיד שלנו, אבל מי אנחנו באמת?

מתי בפעם האחרונה עצרת וניסית לענות על השאלה הזו? מתי בפעם האחרונה ענית על השאלה "מי אתה?" מתוך המקום האמיתי שלך, מתוך ההוויה, בלי מסיכות ועטיפות יפות.

אז מי אתה באמת? מי את באמת?

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

חיבוקים חינם

לפעמים צריך רק חיבוק אחד כדי להמשיך את היום עם אנרגיה טובה, רק חיבוק אחד כדי לשנות את מצב הרוח, את התחושה, להזכיר לנו את האהבה. חיבוק אחד, זה הכל. מחקרים רבים כבר הוכיחו שמגע הוא מרפה, שאנשים שלא נוגעים בהם הרבה זמן, יכולים לחלות במחלות וגם למות מהעדר מגע (כן, גם תינוקות). ומה יש בחיבוק הזה? אהבה, ריפוי, שמחה, הכלה, הרגעה, נשימה. חיבוק הוא נשימה ומה היינו עושים בלעדיה?

יוזמה קדושה של אדם אחד אמיץ ואוהב, אי שם באוסטרליה הרחוקה, הפיץ את הבשורה לכל העולם. חיבוקים חינם! הסרטון שמלווה את התהליך ההתחלתי, מרגש אותי בכל פעם מחדש. עומד עם שלט "חיבוקים חינם" באמצע הרחוב, ומציע לאנשים חיבוק, בלי תמורה, פשוט חיבוק. בהתחלה מביטים בו כאל משוגע, כאשר הוא בעצם הכי שפוי, אחר כך משהו נפתח, בעיקר הלב. מקסים לראות את זה.

גם אם ראיתם את זה פעם, תציצו שוב. זה מרגש להזכר ולהבין, חיבוק. זה הכל. כל כך מעט ועולם ומלואו.

חיבוקים חינם יש גם בארצנו הקטנטונת, אני אישית יודעת על חיבוקים חינם בתל אביב, כיכר רבין בכל יום שלישי החל משעה 18:00 אבל בטוחה שיש בעוד מקומות בארץ, ואם לא… אז אולי אתה או את, תהיו הראשונים שיביאו את בשורת האהבה ללא תנאי. חיבוק. זה חינם.

יש הטוענים שחיבוק אחד (לפחות) ביום, יכול לעשות נפלאות, לגוף ולנשמה.

האם כבר חיבקת מישהו היום?

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

משנים את העולם

דיבור, שיחה, תקשורת, כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו, כאילו כולם יכולים, אז זהו, שלא. בישראל יש אוכלוסיה לא מבוטלת של אנשים שלא שומעים, ולהם יש שפה משלהם, שפת הסימנים. פרויקט חדש וקסום מזמין את כולנו לגשר על הפער הזה, ליצור מודעות לקהילה החירשת, להיות קשובים להם ולעצמנו ולנסות לדבר בשפה אחת.

אין לי קשר אישי לפרויקט, ראיתי את הסרטון המקסים הזה, על רקע השיר האלמותי של אריק אינשטין "אני ואתה נשנה את העולם" (אל תפספסו!), הוא פשוט נגע לליבי, ולכן אני מעבירה את זה הלאה. תוכלו לקרוא עוד על פרויקט תעביר את זה הלאה, על החזון שלהם וגם למצוא קבוצות הדרכה בכל הארץ, שמלמדים את שפת הסימנים.

לא יודעת מה איתכם, אבל אני מתכננת ללמוד. מוזמנים להעביר את זה הלאה. באהבה.

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

על החיים ועל המוות

היה אפשר לחשוב שעשרים שנה הם מספיק זמן כדי לשנות את התחושות, כדי להרגיש אחרת, כדי להשתחרר, אבל מסתבר שלא. כנראה שגם בעשרים השנים הבאות הכאב ישאר אותו הכאב, אולי אלמד להתמודד איתו אחרת ואולי לא, אולי הוא פשוט צריך להשאר כך, כדי שלא אשכח, כדי שלא אתבדה, כדי שלא אפסיק להרגיש.

אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה ממש בשבוע שעבר, או אולי אפילו אתמול. הייתי בבית של ההורים, מנסה לעכל את החיים בחופשת השיחרור שלי, ולתכנן לעצמי את העתיד כשפתאום הטלפון צלצל, הבשורה היממה אותי, לא היה לי מושג איך להכיל את זה, לא יכולתי לעכל. אני זוכרת שהשפופרת נפלה לי מהיד והנשימה שלי הפסיקה לרגע או להרבה רגעים ארוכים, לא הצלחתי לנשום.

בגיל עשרים התמודדתי עם הנורא מכל, עם הפסקת הנשימה הכי משמעותית שהיתה לי בחיים עד אז, עם משהו שהיה גדול עלי בהרבה מאוד מידות. שלומי איננו. שתי מילים שחרטו עבורי את העתיד, כל מה שקרה אחרי הרגע הזה, נגע במישרין או בעקיפין בחריטה הזו. עד היום המילה "שלומי" חרוטה בנימי ליבי, שומדבר לא ימחק אותה, היא חלק ממני, ממי שאני היום, מהחיים שלי בלעדיו.

שלומי טבח. היה פה לכמה רגעים ונעלם לנצח

בשנים האחרונות אני לומדת יותר על הקשר בין החיים למוות, על החיבור הבלתי מתפשר, על כך שהמוות הוא בעצם חלק בלתי נפרד מהחיים. וכשמישהו עוזב את העולם הזה, זהו סימן שהגיע זמנו.

השתחררתי מהאמירה הכל כך מקובלת "בטרם עת", כנראה שאף אחד לא מת בטרם עת, כל מי שהולך מכאן, זה בגלל שהעת שלו הגיעה, וכלל לא משנה באיזה גיל זה קורה. אמנם עצם הידיעה הזו לא מקלה על הכאב, אבל משהו מתחיל להתעכל אחרת ובין לבין משתחלת לה גם הסליחה ומפוגגת אט אט את הכעס הגדול ששוכן שם.

ומה עושים עם החלל? עם הגעגוע? אלתרמן תיאר את זה יפה: "וסוף אין לדרך הזאת העולה, סופי הדרכים המה רק געגוע" (מתוך: כוכבים בחוץ). הגעגוע לשלומי הוא לא געגוע רגיל (אם יש בכלל דבר כזה שנקרא געגוע רגיל..), זהו געגוע של פיספוס, של עתיד שלא התרחש בחיים האלו, אולי רק בראשי או ביקום מקביל, רחוק ממני. זהו געגוע של כאב, געגוע של חלל שלעולם לא יתמלא. לא בגבר אחר, לא באהבה אחרת, לא בחברות אחרת, לא בתשוקה ולא בשום חיים אחרים, הוא פשוט ישאר שם כך, לנצח. חלל של אבדן, חלל שנוצר בשניה אחת אצל ילדה בת 20 שלא הבינה אז (ואולי גם עדיין היום) עד כמה הוא עיצב אותה, ועד כמה הוא שזור בסיפור חייה.

חיים שלמים של אנשים מעוצבים בגלל מוות של מישהו אחר, ומי יודע אם זה כך אמור היה להיות? אנשים מתמודדים עם המוות בדרכים רבות, שונות ומגוונות, אך האם ההבנה כי המוות הוא חלק מהחיים, מקלה על הכאב? לא בטוחה, זה אולי עוזר בעיכול ובהשלמה. הגעגוע כנראה ישאר לעולם, ולא משנה עד כמה ננסה להבין את החיבור הזה שבין החיים למוות.

מוקדש באהבה לכל אותם אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. יהי זכרם ברוך.

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il