כמה קשה לנו לפעמים לעשות שינוי? לא תמיד אנחנו יודעים שההתנהלות שלנו דורשת שינוי, אלא פשוט עושים שוב ושוב את אותו הדבר מתוך הרגל, הולכים במסלול שנוח לנו. הכל שם מוכר, אין שום הפתעות, וגם אם אנחנו יודעים שהדרך הזו לא עושה לנו טוב, לפחות יודעים מה צפוי לנו. 

לפעמים אנחנו יודעים שצריך לעשות את השינוי, שהמצב הקיים לא עושה לנו טוב, שצריך לקום וללכת, או לקום ולעשות משהו אחר, אבל משהו ברגליים לא זז, משהו מונע מאיתנו לפנות לכיוון אחר ממה שאנחנו רגילים. למשהו הזה קוראים פחד. ככה זה כששנים על גבי שנים הולכים באותה הדרך, זה מפחיד לשנות הרגלים, הם כבר חלק מאיתנו, ולמרות שקשה שם, שזה לא נכון עבורנו, שזה לא עושה לנו טוב, אנחנו נשארים. כוחו של הרגל או קולו של פחד? 

אז נשארים. עד ש… עד שמבינים, עד שאוזרים אומץ, עד שמספיק אמיצים לשים את הגבול ולהגיד "עד כאן!" מגיע לי יותר טוב, ואז בוחרים בשינוי. 

עבור חלקנו התהליך הזה מהיר ולחלקנו הוא ארוך ואיטי, מה שחשוב הוא עצם השינוי, גם אם הוא מתחיל בקטן (ממש ממש בקטן) זה בסדר. זה משחרר ממקובעויות, זה מניע משהו בתוכנו לקראת השינוי הגדול. עשו שינוי קטן ותנו לדברים לקרות, זרמו עם השינוי ותראו שעם הזמן השינוי הגדול יקרה. 

ולסיום אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים (מתוך ספר החיים והמתים הטיבטי): 

פרק 1.

אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני נופל לתוכו. אני אבוד… אני חסר ישע. אין זו אשמתי.  לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

פרק 2.

אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.

פרק 3.

אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד.

פרק 4.

אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק; אני עוקף אותו.

פרק 5.

אני הולך ברחוב אחר.

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il