על החיים ועל המוות

היה אפשר לחשוב שעשרים שנה הם מספיק זמן כדי לשנות את התחושות, כדי להרגיש אחרת, כדי להשתחרר, אבל מסתבר שלא. כנראה שגם בעשרים השנים הבאות הכאב ישאר אותו הכאב, אולי אלמד להתמודד איתו אחרת ואולי לא, אולי הוא פשוט צריך להשאר כך, כדי שלא אשכח, כדי שלא אתבדה, כדי שלא אפסיק להרגיש.

אני זוכרת את הרגע הזה כאילו הוא קרה ממש בשבוע שעבר, או אולי אפילו אתמול. הייתי בבית של ההורים, מנסה לעכל את החיים בחופשת השיחרור שלי, ולתכנן לעצמי את העתיד כשפתאום הטלפון צלצל, הבשורה היממה אותי, לא היה לי מושג איך להכיל את זה, לא יכולתי לעכל. אני זוכרת שהשפופרת נפלה לי מהיד והנשימה שלי הפסיקה לרגע או להרבה רגעים ארוכים, לא הצלחתי לנשום.

בגיל עשרים התמודדתי עם הנורא מכל, עם הפסקת הנשימה הכי משמעותית שהיתה לי בחיים עד אז, עם משהו שהיה גדול עלי בהרבה מאוד מידות. שלומי איננו. שתי מילים שחרטו עבורי את העתיד, כל מה שקרה אחרי הרגע הזה, נגע במישרין או בעקיפין בחריטה הזו. עד היום המילה "שלומי" חרוטה בנימי ליבי, שומדבר לא ימחק אותה, היא חלק ממני, ממי שאני היום, מהחיים שלי בלעדיו.

שלומי טבח. היה פה לכמה רגעים ונעלם לנצח

בשנים האחרונות אני לומדת יותר על הקשר בין החיים למוות, על החיבור הבלתי מתפשר, על כך שהמוות הוא בעצם חלק בלתי נפרד מהחיים. וכשמישהו עוזב את העולם הזה, זהו סימן שהגיע זמנו.

השתחררתי מהאמירה הכל כך מקובלת "בטרם עת", כנראה שאף אחד לא מת בטרם עת, כל מי שהולך מכאן, זה בגלל שהעת שלו הגיעה, וכלל לא משנה באיזה גיל זה קורה. אמנם עצם הידיעה הזו לא מקלה על הכאב, אבל משהו מתחיל להתעכל אחרת ובין לבין משתחלת לה גם הסליחה ומפוגגת אט אט את הכעס הגדול ששוכן שם.

ומה עושים עם החלל? עם הגעגוע? אלתרמן תיאר את זה יפה: "וסוף אין לדרך הזאת העולה, סופי הדרכים המה רק געגוע" (מתוך: כוכבים בחוץ). הגעגוע לשלומי הוא לא געגוע רגיל (אם יש בכלל דבר כזה שנקרא געגוע רגיל..), זהו געגוע של פיספוס, של עתיד שלא התרחש בחיים האלו, אולי רק בראשי או ביקום מקביל, רחוק ממני. זהו געגוע של כאב, געגוע של חלל שלעולם לא יתמלא. לא בגבר אחר, לא באהבה אחרת, לא בחברות אחרת, לא בתשוקה ולא בשום חיים אחרים, הוא פשוט ישאר שם כך, לנצח. חלל של אבדן, חלל שנוצר בשניה אחת אצל ילדה בת 20 שלא הבינה אז (ואולי גם עדיין היום) עד כמה הוא עיצב אותה, ועד כמה הוא שזור בסיפור חייה.

חיים שלמים של אנשים מעוצבים בגלל מוות של מישהו אחר, ומי יודע אם זה כך אמור היה להיות? אנשים מתמודדים עם המוות בדרכים רבות, שונות ומגוונות, אך האם ההבנה כי המוות הוא חלק מהחיים, מקלה על הכאב? לא בטוחה, זה אולי עוזר בעיכול ובהשלמה. הגעגוע כנראה ישאר לעולם, ולא משנה עד כמה ננסה להבין את החיבור הזה שבין החיים למוות.

מוקדש באהבה לכל אותם אנשים שאיבדו את היקר להם מכל. יהי זכרם ברוך.

Bookmark and Share

רוצה ליווי אישי? אשמח לדבר איתך גם במייל mermer@017.net.il

35 תגובות ל “על החיים ועל המוות”

  1. מאת דורית:

    יש לי דמעות בעיניים
    תודה על השיתוף
    מרגש ונותן חומר למחשבה
    אין לי מה לאחל לך ליום הזה
    תהיי חזקה

  2. מאת שירת-מרים:

    מרגש מאד…

  3. מאת דרור:

    מענין מאוד הענין הזה של ה-בטרם עת. חשבתי על זה פעם, על כך שמי שצריך ללכת הולך ולא משנה איך ואיפה, סוג של גורל אבל עכשיו כשאמרת את ענין ה-בטרם עת זה ממש מתחבר לי. אני בטוח שהרבה אנשים לא יסכימו עם זה ויכול להיות שלעולם לא נדע אבל זה עוזר להתמודד נראה לי.

  4. מאת ליאור:

    ריגשת אותי. בוכה איתך

  5. מאת נטע:

    את מדהימה
    היממת אותי
    חיבוק גדול

  6. מאת אוסי:

    יקירתי האהובה ….
    תמיד מרגש לקרוא שאת כותבת על שלומי .

    חיבוק ענק
    אוהבת

  7. מאת משה ירדן:

    המילים שלך נגעו בי. עמוק. אני מכיר את השכול ומה שכתבת כאן הוא כל כך מדויק.
    ניסיתי שנים להבין את נושא המוות ולמה זה קורה, וגם אני העגתי למסקנה שלך שהמוות הוא חלק מהחיים אבל את צודקת, זה לא באמת מקל על הכאב.
    חקרתי בדרך משפחות דתיות, שמאמינות בגורל וב-ככה זה היה אמור להיות, בהתחלה היה לי קשה אבל אני מבין אותם היום, לצערי עדיין לא נמאצ במקום שלהם אבל מבין. פחות קשה להם אניחושב.
    המפשט המסכם שלך אומר הכל. "הגעגוע כנראה ישאר לעולם, ולא משנה עד כמה ננסה להבין את החיבור הזה שבין החיים למוות."
    תודה על החדות והשיתוף, אנימרגיש שאני בדרך הנכונה. אם יש כזו. נגעת בי.

  8. מאת אורית:

    מיי-רב יקרה-
    את מדהימה כתמיד בדרך הראייה המעוררת השראה וחיזוק!
    חיבוק גדול ליום הזה ,
    באהבה מאורית

  9. מאת גיל:

    שלומי ילד יפה,
    היה חניך בפלוגת הצמ"פ של גדוד 9, בה הייתי מט"ק.
    שקט, רציני, איכותי, זה שלומי – המון פוטנציאל.
    Pure And Simple כמו בשיר של רנדי קרופורד – אלמז.
    למה השיר? שלומי אהב את השיר ואני זוכר ששאלתי אותו של מי הוא ואח"כ רכשתי את התקליט שלה.
    בכל פעם שאני שומע אותו, אני נזכר בשלומי.
    לא הייתי באיזור כאשר נהרג בהתהפכות הטנק עליו פיקד, אבל אני זוכר את קבלת הבשורה -הלם.

    • מאת מיי-רב:

      היי גיל, התגובה שלך ריגשה אותי מאוד!
      אנחנו בטח מכירים ואני לא בטוחה שזוכרת…
      תודה שהזכרת לי על הפוסט הזה שנכתב לפני שנתיים ורלוונטי היום יותר מתמיד. ומעכשיו גם אני אחשוב על שלומי בכל פעם שאשמע את השיר הזה.
      תודה רבה על השיתוף. חיבוק גדול

  10. מאת רועי בורשטיין:

    שלומי שלי- איש מדהים, שקט, צנוע, חכם.
    היה מפקדי הנערץ מקורס המקצועות בסיירים, ותחת פיקודו שרתתי שנתיים וחצי עד שנפטר, בפלוגה המבצעית "להב" בגדוד 9, חטיבה 211.
    אין מילים לתאר את האיש שהיה מפקדי הישיר בטנק שעליו פיקד בתקופה האחרונה לפני מותו.
    אהב את הפלוגה, האנשים, היה מיקצועי, ידע כל בורג וזיז בטנק, אהב את הצוות שלו, אהב מוזיקה וכדורגל.
    הסיפור שלי:
    באותו לילה של ההתהפכות, היה לילה אפל במיוחד ולא ראו ממטר, היות ובנוסף על היותי תותחן בטנק של שלומי, היתה לי הסמכה בנהיגה על טנק, ביקש ממני שלומי לעבור לטנק של הסמ"פ,
    משום שהגיע מט"ק חדש והחליף אותי בטנק של שלומי.
    לא רציתי לעבור אבל שלומי ביקש…
    נהגתי כל הלילה ובשעה 4:00 בבוקר הודיעו לנו בקשר שיש בעיה באחד הטנקים, התחיל הלאגן נוראי בקשר, פקודות קראו לרופא גדודי, מסוקים, מפקדים….
    לאחר חצי שעה הודיע המ"פ על ההתהפכות ועל "הרדוף"…כינוי להרוג וזיהו את הטנק כטנק שלי.
    רציתי והתחננתי לעוף מהתא שלי אצל הסמ"פ, ולראו מה קרה לצוות שלי, אך לא נתנו לי. בשעה 6:00 בערך עצרנו, ובכיתי בטירוף, רתצי לטנק ההפוף שכבר פונה מאנשי ציוותו. הייתי הטירוף, נתנו לי זריקת הרגעה והפעם הבאה שראיתי את שלומי היתה בהלוויה.
    אני רוצה לומר למי שקורא שהפסדנו בחור מקסים, נשמה טובה שרק עזר ונתן. אני בא כל שנה ביום הזיכרון לקבר אחרי שכולם כבר הולכים הביתה. כל שנה אני בוכה שם כמו ילד ומת מגעגועים לבחור ענק שהיה חודשים ספורים לפני שיחרור והציל אותי מגורל לא ידוע.
    כיום בן 42, אני נשוי לאישה מקסימה, יש לי שני ילדים ועוד ילדה בדרך… אני עוד עושה מילואים בהתנדבות.
    אזכור את שלומי כל חיי. אני מאחל למשפחתו של שלומי שיהיו חזקים, שכאב כזה נושאים כל החיים אבל שלומי אהב את החיים וודאי רצה שכולם סביבו יהיו שמחים וימשיכו הלאה. אני מאחל למשפחה בריאות וחיים טובים.

    • מאת מיי-רב:

      היי רועי אני קוראת את המילים שלך וכולי בדמעות וצמרמורות… תודה על השיתוף!!
      התרגשתי מהסיפור שלך ושלחתי אותו עכשיו למשפחה של שלומי
      אני זוכרת אותך, ושולחת חיבוק גדול במיוחד ביום הזה. מאחלת לך חיים של שמחה ואהבה ובריאות טובה לך ולבני משפחתך. ריגשת אותי ולא אשכח את הסיפור הזה שנחרט כרגע בליבי לצד זכרונו של שלומי היקר. תודה.

  11. מאת רועי:

    מיי-רב היקרה.
    אני רוצה להודות לך מאד על האתר הזה ועל הדברים שכתבת.
    הדברים שכתבתי נכתבו תוך כדי העבודה שלי, (אני אדריכל) ודי בחופזה ובמהירות. לא שמתי לב שהחסרתי אותיות תוך כדי כתיבה ואני מתנצל על כך. היה חשוב לי לכתוב לך ולמשפחה ולעודד אותכם ביום זיכרון זה ובכלל. אני זוכר את ההורים הנפלאים של שלומי ואותך. תודה על ההזדמנות לכתוב מעט על שלומי היקר זכרונו לברכה, זה היה צורך שלי גם כן. תודה לך.

    • מאת מיי-רב:

      רועי היקר אין מה להתנצל על החופזה והחסרת האותיות, ברור שמה שכתבת נכתב מתוך להט, מרגישים את זה וזה מרגש!
      תודה לך על המילים ועל הזכרון ושמחה שהצלחתי לתת הזדמנות לכתוב על שלומי, אתה מוזמן לפה תמיד.

  12. מאת טבח יחזקאל:

    שלום לך מירב-חכמוף
    ריגשת הרבה קוראים וגם אותי על הדברים שכתבת.
    יש לי להגיד שרבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולן.
    ומהשיר פיתאום קם אדם בבוקר כמירב ומרגישה שהיא צריכה לכתוב על שלומי בן אחי שנהרג בטרם עת.
    אשרך על כל מילה שכתבת.

    • מאת מיי-רב:

      שלום יחזקאל
      התגובה שלך ריגשה אותי!
      הצורך שלי לכתוב על שלומי נמצא תמיד, מאז ולעולם, זו הדרך שלי להתמודד עם האבדן. שמחה שהיום זה הגיע גם אליך ונגע בך.
      שולחת חיבוק גדול לך ולשאר בני המשפחה המדהימה
      אני איתכם תמיד בליבי ונשמתי
      תודה

  13. מאת נאווה טבח:

    מירב היקרה ,
    הכאב והגעגועים תמיד ישארו , הזמן לא מרפא , אני מרגישה שעם חלוף השנים הגעגועים מתעצמים , במיוחד היום כשקראתי את המכתב ששלחת לי , הרגשות שהפנמתי כל השנים פרצו בשטף של דמעות והעלאת זכרונות , זה גרם לי להיפתח בפני ילדיי ולספר להם את הסיפור , לענות לשאלותיהם ולספר להם על שלומי דודם שלא הכירו מעולם .
    תודה גדולה ממני ומהוריי שאת מעלה את זכרו של אחי בפני כולם , גרמת לאנשים לקרוא ולאנשים אחרים לשתף אותנו ואת כולם בסיפורם על אחי .
    אשרך

    • מאת מיי-רב:

      נאוה היקרה
      אני קוראת שוב ושוב את מה שכתבת והדמעות לא מפסיקות.
      הכי משמח אותי שאני (הקטנה והרחוקה) הצלחתי לשחרר אצלך משהו אחרי כל השנים האלו, אין לך מושג כמה זה מרגש אותי, לדעת שבגלל משהו שאמרתי או עשיתי, הצלחת למצוא את המקום לספר לילדים שלך על שלומי ולשתף אותם.
      נאוה את מדהימה!! מקוה שמשהו בשחרור הזה יצליח להקל אפילו במעט את הכאב. ליבי איתך תמיד.

      הכתיבה על שלומי זו הדרך שלי להתמודד, שמחה שזה מגיע לאנשים ונוגע בם, תמסרי להורייך שאני עושה את זה באהבה גדולה ומכל הלב ואמשיך ואעשה את זה.

      חיבוק של אהבה לכולכם

  14. מאת טבח אבי:

    מאת אבי טבח
    מירב היקרה
    ריגשת גם אותי ואת כול משפחתנו על אהבתך וחשיבתך על שלומי טבח בן דודי האהוב . החייל שנפל על הגנת המולדת והשאיר בליבנו כאב עמוק כאב שאי אפשר לאחות גם אחרי שנים רבות

  15. מאת רות טבח:

    הסיפורים על שלומי הענו והצנוע היחיד והמיוחד עם הכחולות , את מדהימה בכתיבתך על שלומי , הגעגועים לא מרפים מאיתנו. תמיד נזכור אותו צעיר ויפה תואר לנצח, המשיכי להנציח אותו את מדהימה, שיהא לך את כל אשר תבקשע לו יהי.

  16. מאת רות טבח:

    הסיפורים על שלומי הענו והצנוע היחיד והמיוחד עם העיניים הכחולות , את מדהימה בכתיבתך על שלומי , הגעגועים לא מרפים מאיתנו. תמיד נזכור אותו צעיר ויפה תואר לנצח, המשיכי להנציח אותו את מדהימה, שיהא לך את כל אשר תבקשי לו יהי.

    • מאת מיי-רב:

      רות היקרה,
      תודה על המילים שלך, שלומי בהחלט היה מיוחד בדרכו הצנועה.
      הגעגוע כנראה ישאר לנצח, לומדים לחיות איתו…
      מאחלת לך שתצליחי להתמודד עם הגעגוע
      בריאות ואושר
      באהבה!

  17. מאת ליטל לוי:

    מיי-רב היקרה,
    אני קוראת שוב ושוב את התגובות והדמעות לא מפסיקות…
    הייתי בת 17 כשקיבלנו את הבשורה המרה על נפילתו של שלומי בן-דודי ז"ל , הלם וזעזוע.
    שלומי : צנוע, ,פני מלאך והענווה הענווה שאי אפשר לתאר במילים….

    מיי-רב… המילים כל-כך נוגעות ומזכירות כל רגע כאילו חלפה רק יממה!!!
    מרגש ומצמרר לקרוא את התגובה שלך נאוה ושל החברים של שלומי שמגיעים בכל שנה לטקס והם כבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד ממשפחתו של שלומי.

    חיבוק גדול ונשיקות לדודה צביה דוד ציון נאוה והילדים
    אני אוהבת אתכם .

    • מאת מיי-רב:

      ליטל היקרה
      אני קוראת את התגובה שלך וגם העיניים שלי מתמלאות בדמעות, גם אני הייתי צעירה מאוד כשזה קרה, וטילטל את עולמי ומניחה שטילטל גם את עולמך ואת עולם הסובבים אותך.

      כל מה שיש לי זה הזכרון ואני משתדלת להוציא אותו החוצה ולהפיץ עד כמה שאני יכולה, במהלך כל השנים הללו שעברו.

      מאחלת לך אהבה ושמחה בחיים האלו
      והתמודדות קלה (עד כמה שאפשר) עם הכאב
      שולחת לך חיבוק גדול

  18. מאת שלומי טבח:

    מרגש עד דמעות!
    את היום שזה קרה אי אפשר לשכוח. כנער בן 14, וקצת אחרי מותה של סבתנו רחל, אני זוכר את הבכי של כולם סביבי, את חוסר היכולת של כולם לעכל את הבשורה המרה. זכרונותיי משלומי בן דודי הם של בחור יפה תואר ענו ומיוחד. אני זוכר איך היה משחק איתי כדורגל ברחבה הקטנה אצל הסבתא שכולנו אהבנו. כבן דודו הקטן וכנכד הצעיר במשפחה הייתי סופג מכולם וממנו במיוחד המון חיבה ואהבה.
    מאז אותו היום הנורא, בכל שנה ובכל מקום, כאשר מוזכר שמו- שהוא גם שמי- אני מצטמרר מחדש.
    שלומי בוודאי יושב בגן עדן עם שאר צדיקי ישראל וצדיקי משפחתנו.
    יהי זכרו ברוך.
    שלומי טבח

    • מאת מיי-רב:

      כשראיתי את השם שלך, לרגע החסרתי פעימה…
      שלומי היקר, רישת אותי בתגובה שלך, לכל אחד מאיתנו יש הסיפור הקטן שקשור לשלומי, את הרגע בו קיבל את הבשורה, את הזכרון מהקשר איתו ובכלל, החיבור האישי של כל אחד ואחת מבני המשפחה והחברים.

      מקוה שנמשיך לחזק את החיבור הזה אליו ולהנציח את עובדת היותו פה בעולם הזה, אמנם לא להרבה זמן ובכל זאת, השאיר את החותם.

      מאחלת לך חיים של שמחה וזכרונות טובים
      חיבוק

    • מאת Yaseen:

      If you're reading this, you're all set, parrned!

  19. מאת לב דוד:

    מיי רב מרגש מאוד .
    לכן אני מצרף את מילות השיר המתאים ביותר , לשלמי טבח .
    יהי זכרו ברוך.

    מה אברך
    להקת חיל הים
    מילים: רחל שפירא
    לחן: יאיר רוזנבלום
    קיימים 5 ביצועים נוספים לשיר זה :
    ביצוע: בחר ביצועאבי פרץדני ליטניזהבה בןחוה אלברשטייןרבקה זוהר

    אקורדים

    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הילד? שאל המלאך.
    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הילד? שאל המלאך.

    וברך לו חיוך שכמוהו כאור
    וברך לו עיניים גדולות ורואות
    לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
    ולב להרגיש בו את כל המראות.

    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הנער? שאל המלאך.
    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הנער? שאל המלאך.

    וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
    ונפש לזכור בה את כל הלחנים
    ויד האוספת צדפים עלי חוף
    ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.

    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה העלם? שאל המלאך.
    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה העלם? שאל המלאך.

    וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
    יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
    ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
    ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.

    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הגבר? שאל המלאך.
    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הגבר? שאל המלאך.

    נתתי לו כל שאפשר לי לתת
    שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
    ויד מעודנת, ולב מרטט
    ומה אברך לך עוד?

    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הילד? העלם הרך.
    מה אברך לו, במה יבורך?
    זה הילד? העלם הרך.

    הנער הזה – עכשיו הוא מלאך.
    לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
    אלוהים, אלוהים, אלוהים
    לו אך ברכת לו – חיים.

  20. מאת עדה:

    והנה עוד שנה חלפה…..שלומי איננו אך הזיכרון קיים תמיד.
    אני זוכרת את שלומי, בן דודי, בחג סוכות האחרון בבית הסבתא, בטרם נהרג. עמד על מדרגות המרפסת ונשען על הקיר, לבוש בברמודה כחולה, חולצת לאקוסט ורודה ונעלי ספורט גבוהות לבנות עם שרוכים פתוחים, בפוזה של דוגמן, חתיך על. כזה היה שלומי, בחור יפה תואר, וכך ישאר בזכרוני לעד.

  21. מאת טל שיינפלד:

    שלומי היה אחלה בנאדם.
    הלב נצבט בכל פעם שהשם שלו עולה.
    בשכבה שלנו זוכרים תמיד.

  22. מאת גיל:

    מדי פעם אני נזכר בשלומי ובחברים ומכרים אחרים שנהרגו.
    בעיקר כמובן ביום הזכרון
    גם השנה

  23. מאת ברהום מוטי:

    שלומי היה נסיך…וכנראה שנשאר כזה בעולם שכולו טוב

כתבו תגובה